פסק-דין בתיק ע"א 2046/06

השופטת א' חיות:

           זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת י' הכט) מיום 10.1.2006, אשר דחה את תביעת המערערים למתן פסק דין הצהרתי לפיו הם הבעלים של שלושה רבעים מן המקרקעין הרשומים כיום על שם המשיבה 2 - חברת ששון ורצון השקעות בע"מ (להלן: חברת ששון) - וכן דחה את תביעתם לתיקון הרישום בהתאם.

           הצדדים עתרו ושבו ועתרו לאורכות במסגרת הערעור על מנת לנסות ולסיים ביניהם את הסכסוך בדרכי שלום, אך מהודעתם האחרונה שהוגשה ביום 13.8.2012 התברר כי כל מאמציהם הממושכים בכיוון זה העלו חרס. משכך, הגיעה העת ליתן את פסק הדין בערעור.

רקע עובדתי

1.        ביום 29.12.1959 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין במינהל האזרחי בבית אל (בספר ערבי 2 עמוד 12) 8/16 חלקים מתוך חלקת מקרקעין המצויים בחריקאת אלסיקה בבית איכסא, על שמה של המנוחה עאישה ג'בר מוסטפא המכונה ח'מיסה (להלן: ח'מיסה; חלק זה מן החלקה יכונה להלן: המקרקעין). ח'מיסה נפטרה בשנת 1968 ולאחר פטירתה הגיש בעלה, עבדאללה נאג'י עבד אלג'אבר (להלן: עבדאללה), תביעה לבית הדין השרעי בירושלים בה עתר לסעד שייקבע כי טרם פטירתה של ח'מיסה חזרו השניים להיות נשואים על-פי הדין השרעי, אף שגירש אותה בעבר. ביום 6.5.1968, קיבל בית הדין השרעי את תביעתו של עבדאללה והוציא צו ירושה לפיו עבדאללה וששת ילדיו וילדי ח'מיסה - המערערים 1, 3, 4, 5, 6 וזינב אמם של המערערים 2 שנפטרה בינתיים - הם יורשיה של ח'מיסה (להלן בהתאמה: צו הירושה ו-היורשים). צו הירושה התייחס לעזבון "שרעי" וכן לעזבון "אינתיקאלי" הכולל מקרקעין שבבעלות המנוחה, ככל שיש כאלה. לגבי העזבון מסוג זה נקבע בצו הירושה כי עבדאללה יורש רבע מתוכו וכל אחד מהילדים שמינית. אף שצו הירושה ניתן עוד בשנת 1968 הזכויות במקרקעין מושא הליך זה נותרו רשומות על שם המנוחה ח'מיסה ולא הועברו על שם היורשים בהתאם לצו הירושה, עד להתפתחויות שחלו לגבי הרישום בשנת 1995, אותן נפרט להלן.

2.        ביום 22.3.1993 התקשר עבדאללה בהסכם למכירת כל זכויותיו במקרקעין עם ריזק עטא סלימאן רווידי (להלן: ריזק) שעסק בתיווך קרקעות וכן נתן עבדאללה ביום 23.9.1993 ייפוי כוח לצורך העברת הזכויות במקרקעין על שם ריזק. באותו שלב היו המקרקעין, כאמור, רשומים עדיין על שמה של ח'מיסה המנוחה אך ביום 15.5.1995, כשנתיים לאחר כריתת ההסכם בין עבדאללה לריזק, נרשמו המקרקעין על שם היורשים בהתאם לחלקיהם המפורטים בצו הירושה. כמו כן, הועבר באותו היום חלקו של עבדאללה (רבע מהמקרקעין) על שמו של ריזק בהתאם להסכם שנקשר ביניהם. סמוך לאחר מכן, הגיש עבדאללה תביעה נגד ריזק בבית המשפט ברמאללה בנוגע להסכם שנכרת ביניהם (ת"א 369/95) ובמסגרתה ניתן ביום 18.7.1995 צו מניעה זמני האוסר על ריזק, עד למתן פסק דין בתביעה, לעשות שימוש בייפוי הכוח שנתן לו עבדאללה לצורך העברת המקרקעין על שמו. מאחר שרבע מן המקרקעין כבר נרשמו בינתיים על שם ריזק, נרשמה בספרי המקרקעין ביום 19.7.1995 הערה בדבר צו המניעה שניתן ובה נכתב כי קיים איסור על ביצוע עסקאות במקרקעין עד להכרעה בת"א 369/95. עוד נכתב באותה הערה כי הוטל עיקול על המקרקעין (להלן: ההערה בדבר צו המניעה). מן הראיות שהוצגו לא עלתה תמונה ברורה מה עלה בגורלה של תביעת עבדאללה הנ"ל. מכל מקום, עבדאללה נפטר בשנת 1997 ולטענת המערערים התביעה לא הגיעה לבירור ולהכרעה טרם פטירתו ופסק דין לא ניתן בה מעולם.

           כשנתיים וחצי לאחר כריתת ההסכם בינו ובין עבדאללה, ביום 29.10.1995, התקשר ריזק עם המשיבה 2, סעדיה מוחמד סעד חליל (להלן: סעדיה), בהסכם למכירת כל הזכויות במקרקעין אותן רכש מעבדאללה ולמחרת, ביום 30.10.1995 נחתם הסכם מכר נוסף בין סעדיה ובין חברת ששון, שהייתה באותו שלב בייסוד, לפיו מכרה סעדיה לבעלי המניות של חברת ששון עבור חברת ששון את כל זכויותיה במקרקעין (להלן: הסכם המכר). בהסכם המכר הצהירה סעדיה כי עבדאללה הוא הבעלים של המקרקעין בשלמות, לרבות החלקים שהיו רשומים אותה עת על-שם ילדיו מתוקף צו הירושה. על כן, כך הצהירה סעדיה, עבדאללה מכר את המקרקעין בשלמות לריזק וריזק מכר לה אותם. כאסמכתא לזכות הבעלות של עבדאללה במקרקעין בשלמותם, צוין בהסכם המכר כי ביום 13.7.1965 מכרה אותם ח'מיסה לעבדאללה (להלן: הסכם 1965) וכן צוין בהסכם המכר כי ביום 15.6.1993 ניתן על ידי בית הדין השרעי פסק דין הקובע כי הילדים הסתלקו מחלקם בעיזבון אמם לטובת אביהם עבדאללה (להלן: כתב ההסתלקות). סעדיה הוסיפה והצהירה בהסכם המכר כי המצג העובדתי שאותו הציגה לחברת ששון בדבר השתלשלות הבעלות במקרקעין כמפורט לעיל, הוא מצג מדויק והעתקים מצו הירושה, מהסכם 1965 ומכתב ההסתלקות, צורפו כנספחים להסכם המכר. סעדיה כמוכרת אף התחייבה לגרום לכך שהמקרקעין ירשמו בשלמות על שם חברת ששון הרוכשת. ואכן, לאחר חתימת הסכם המכר בין סעדיה לחברת ששון ניסה ריזק, בין היתר בהסתמך על כתב ההסתלקות, להעביר את יתרת המקרקעין על שמו אך מעדותו של קמ"ט המקרקעין באיו"ש עולה כי נוכח הרישום על שם היורשים סורבה פנייתו זו של ריזק ונאמר לו כי עליו לפנות אל בית המשפט הנוגע בדבר. בעקבות כך הגיש ריזק ביום 15.6.1996 תביעה נגד עבדאללה לבית משפט ברמאללה (ת"א 418/96) בה עתר לרישום המקרקעין על שמו בשלמות. לתביעה זו לא צורפו יתר היורשים (הילדים שעל שמם היו רשומים באותה עת שלושה רבעים מן המקרקעין) והיא נדחתה על ידי בית המשפט ברמאללה בפסק דין מיום 21.11.1996. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה אף הוא. לעומת זאת, נעתר רשם המקרקעין ביום 7.1.1998 לבקשתו של ריזק להעביר על שם עבדאללה את יתרת המקרקעין כאמור ועל פי עדותו של קמ"ט המקרקעין באיו"ש נעשה הדבר לאחר בדיקה ובירור שערך המפקח הכללי על רישום מקרקעין באיו"ש, בהסתמכו לעניין זה על כתב ההסתלקות שהוצג בפניו. עם רישום יתרת החלקים במקרקעין (שלושה רבעים) על שם עבדאללה, נסללה הדרך להעברתם על שם סעדיה, והם אכן נרשמו על שמה ביום 2.4.1998 בהתאם להסכם בינה ובין ריזק. בסמוך לאחר מכן ובהתאם להסכם המכר, נרשמו המקרקעין ביום 12.5.1998 על שם חברת ששון.

ההליכים בפני בית המשפט קמא

3.        המערערים, שהינם חמישה מילדי ח'מיסה ועבדאללה וילדי בתם הנוספת זינב שנפטרה בינתיים, הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד סעדיה וחברת ששון, בה עתרו להצהיר עליהם כבעלים של שלושה רבעים מן המקרקעין לפי צו הירושה וכן לתיקון הרישום באופן שהם יירשמו כבעלים של חלקים אלה בלשכת רישום המקרקעין. סעדיה לא הגישה כתב הגנה ולא נטלה כל חלק בהליכים ואלה נוהלו, הלכה למעשה, נגד חברת ששון בלבד. אחת הטענות המרכזיות שהעלו המערערים בתביעתם הייתה כי כתב ההסתלקות מזויף. על כן, הסכימו הצדדים לפצל את הדיון באופן שסוגיה זו תידון תחילה ורק לאחר שתוכרע, וככל שהדבר יידרש, ידונו יתר הטענות.

           בהחלטתו מיום 15.11.2005 קיבל בית המשפט קמא את טענת המערערים וקבע כי כתב ההסתלקות אכן מזויף. בית המשפט אימץ בהקשר זה כאמינים את דבריה של המערערת 1 אשר העידה כי במועד שבו נערך כתב ההסתלקות שהו אחיה בחו"ל וזאת בניגוד לאמור בכתב ההסתלקות כאילו עבדאללה וילדיו נכחו בפני בית הדין השרעי בישיבה שהתקיימה שם. עדות זו, כך ציין בית המשפט, מעוררת ספק של ממש בדבר אמיתותו של כתב ההסתלקות. תימוכין של ממש לאותה מסקנה עצמה מצא בית המשפט בעדותו של הקאדי יעקוב שבאנה מבית הדין השרעי בירושלים (להלן: הקאדי שבאנה) אשר חתימתו מופיעה לכאורה על כתב ההסתלקות. בית המשפט ציין כי מעדותו של הקאדי שבאנה בפניו עולה שהוא מונה לכהונתו כקאדי בירושלים רק ביום 1.8.1993 ואילו החתימה על כתב ההסתלקות נושאת תאריך של יום 15.6.1993, דהיינו כחודש וחצי לפני מועד המינוי. עוד ציין בית המשפט כי על פי עדותו של הקאדי שבאנה כתב ההסתלקות אינו מנוסח כדין, התאריך אינו כתוב באופן הנהוג בבית הדין השרעי ומספר הספר שבו מצויין כי הוא נשמר, הוא של ספר מהתקופה העותומאנית, כלומר מלפני כמאתיים שנה. על כן העריך הקאדי שבאנה כי מדובר במסמך מזויף ובית המשפט קמא קיבל את דבריו ודחה טענות שונות שהעלתה חברת ששון בהקשר זה בקובעו כי הן אינן סותרות את עדותו החד משמעית של הקאדי שבאנה.

4.        הדיון בתביעה נמשך, אפוא, על בסיס הקביעה כי כתב ההסתלקות זוייף, אך למרות זאת ניתן ביום 10.1.2006 פסק דין הדוחה את תביעת המערערים, לאחר שבית המשפט אימץ את טענתה של חברת ששון כי במקרה דנן חלה על עסקת המכר שבין חברת ששון לסעדיה, תקנת השוק שבסעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין או החוק). בית המשפט ראה לציין כי מנסח הרישום שהוגש אמנם עולה לכאורה כי מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים ועל כן סעיף 10 לחוק המקרקעין - המתייחס למקרקעין מוסדרים בלבד - אינו חל. אולם, משלא הובאו ראיות לעניין סיווג המקרקעין ומששני הצדדים התייחסו למקרקעין בסיכומיהם כאל מקרקעין מוסדרים וטענו לגוף הדברים בכל הנוגע לתחולתו של סעיף 10 לחוק המקרקעין, בחר בית המשפט קמא לצאת אף הוא מהנחה זו לצורך בירור הסכסוך שבפניו. בהתייחסו לתנאים הקבועים בסעיף 10 לחוק המקרקעין, קבע בית המשפט כי שוכנע שחברת ששון רכשה את המקרקעין בתמורה ובתום-לב בהסתמך על המסמכים שהוצגו בפניה - ובהם הסכם 1965 וכתב ההסתלקות. עוד קבע בית המשפט כי חברת ששון השלימה את הרכישה בהסתמך על הרישום ועל כן זכותה במקרקעין יפה למרות שהרישום התבסס על כתב ההסתלקות המזויף. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי יש לראות את חברת ששון כמי שהסתמכה על המרשם משום שהעבירה את מלוא התמורה לסעדיה והשלימה את הרכישה רק לאחר שסעדיה נרשמה כבעלים.

           באשר לדרישת תום-הלב שבסעיף 10 לחוק המקרקעין, קבע בית המשפט כי שוכנע מעל לכל ספק שחברת ששון לא הייתה מעורבת בזיוף כתב ההסתלקות ולא ידעה ואף לא צריכה הייתה לדעת כי המסמך מזויף. בית המשפט ציין כי בנסיבות העניין חברת ששון נהגה כצד סביר לעסקה כשלא פקפקה במסמכים שהוצגו לה וכי היא הייתה רשאית להסתמך על הבדיקה שערכו בעניין זה רשם המקרקעין והמפקח הכללי על הרישום. בהתייחסו לאותנטיות של הסכם 1965 ציין בית המשפט כי "אכן, כתב ההחזרה, שמעניק לנאג'י [עבדאללה] רק רבע מעזבונה של ח'מיסה, מחליש לכאורה את הטענה כי הסכם ח'מיסה ונאג'י [הסכם 1965] אותנטי. אולם, כאמור, על קיומו של כתב ההחזרה נודע זמן רב לאחר הגשת התביעה". כתב ההחזרה שאליו מתייחס בית המשפט בהקשר זה נוגע לתביעה הנזכרת לעיל אותה הגיש עבדאללה בשנת 1968 לבית הדין השרעי לאחר פטירתה של ח'מיסה ובה עתר לסעד הקובע כי הם חזרו לחיות כזוג נשוי טרם פטירתה. יצוין כבר עתה כי מן המסמכים שהוצגו, ובניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, "כתב ההחזרה" כלול בצו הירושה כחלק בלתי נפרד ממנו ואין מדובר במסמך נפרד. ממילא, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי כתב ההחזרה, להבדיל מצו הירושה, נודע לחברת ששון זמן רב לאחר הגשת תביעת המערערים. אך אל לנו להקדים את המאוחר בעניין זה ומשכך יש להמשיך ולסקור את קביעותיו של בית המשפט קמא בפסק הדין. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי חברת ששון לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תנאי תקנת השוק הקבועים בסעיף 10 לחוק המקרקעין ובהם התנאי בדבר התנהלותה בתום-לב בנסיבות העניין. בית המשפט סבר כי המערערים הם אלה המבקשים להוציא את המקרקעין מידי חברת ששון הרשומה במרשם כבעלת המקרקעין ועל כן, כך קבע, נטל ההוכחה מוטל עליהם. כמו כן, קבע בית המשפט כי יש לקבל כראיה את הסכם 1965, עליו ביקשה חברת ששון להסתמך לחלופין לעניין זכויותיו של עבדאללה במקרקעין בשלמות, בדחותו לעניין זה את טענות המערערים לעניין קבילותו של הסכם 1965 וכן לעניין התיישנות טענותיה של חברת ששון הנסמכות עליו. אולם, נוכח קביעתו בדבר תחולתה של תקנת השוק, לא נדרש בית המשפט קמא לגוף הדברים לטענה החלופית שהעלתה חברת ששון בהסתמך על הסכם 1965.

           מן הטעמים המפורטים לעיל נדחתה תביעת המערערים נגד חברת ששון והם חויבו בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 75,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. כמו כן נדחתה התביעה נגד סעדיה אשר נגדה לא נתבקש לכתחילה כל סעד אופרטיבי.

           מכאן הערעור.

טענות הצדדים

5.        המערערים טוענים כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי נטל השכנוע בדבר עמידתה של חברת ששון בתנאים המפורטים בסעיף 10 לחוק המקרקעין רובץ עליהם, במיוחד לאחר שנקבע כי כתב ההסתלקות שבהסתמך עליו נרשמה חברת ששון כבעלת המקרקעין מזויף, ומכל מקום לטענתם הוכח כי חברת ששון לא עמדה בתנאים אלה. כך, מפרטים המערערים, חברת ששון אינה עומדת בדרישת ההסתמכות על המרשם כיוון שהיא התקשרה בהסכם המכר עם סעדיה בהסתמך על מסמכים חיצוניים למרשם ובעת שזו כלל לא הייתה רשומה כבעלים של המקרקעין. המערערים מדגישים כי תקנת השוק מיועדת להגן על רוכשים מפני טעויות במרשם לגבי מיהות בעל הזכויות במקרקעין אך כאשר הרוכש מסתמך על מסמך חיצוני שהתברר כמזויף, אין סעיף 10 לחוק המקרקעין מסייע לו. נוסף על כך טוענים המערערים כי חברת ששון לא עמדה בחובת תום-הלב, באשר היא נדרשת לקיימה באופן נמשך ממועד עריכת העסקה ועד למועד רישום הזכות ואם אכן עיינה חברת ששון בנסח הרישום במועד כריתת הסכם המכר בוודאי הייתה מודעת להערה בדבר צו המניעה שהייתה רשומה בפנקס המקרקעין ולפיה נאסר ביצוען של פעולות במקרקעין עקב הליך משפטי שריזק היה צד לו.

6.        המערערים טוענים עוד כי משקבע בית המשפט שהעברת הזכויות במקרקעין במלואן על שם עבדאללה נעשתה בהסתמך על מסמך מזויף - כתב ההסתלקות - היה עליו לקבל את תביעתם ולבטל את רישומה של חברת ששון כבעלים ובנסיבות אלה לא היה מקום להוסיף ולהתייחס לטענותיה של חברת ששון הנסמכות על תקנת השוק או על הסכם 1965. המערערים מדגישים בהקשר זה כי חברת ששון לא ערערה על החלטת הביניים של בית המשפט בנוגע לכתב ההסתלקות ועל כן לטענתם אין היא יכולה לטעון כנגדה בשלב זה. המערערים מוסיפים וטוענים כי משנקבע שכתב ההסתלקות מזויף, הבסיס היחיד לרישום הזכויות במקרקעין על שם חברת ששון הוא הסכם 1965 ולצורך כך היה על חברת ששון להגיש תביעה עצמאית לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו הסכם זה תקף ומחייב, בטרם תוכל להסתמך עליו. בהקשר זה מדגישים המערערים כי אילו הייתה מוגשת תביעה לסעד הצהרתי מטעם חברת ששון, הייתה עומדת להם טענת התיישנות כנגדה וכן הם טוענים כי הסכם 1965 לא עומד בתנאי הקבילות של "תעודה נושנה" לפי סעיף 43 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). לטענתם הסכם 1965 לא הוצא "מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט באותו מקרה" כנדרש בסעיף וזאת בהתחשב בכך שההסכם עבר ידיים רבות מן המועד שבו נטען כי נערך ועד הצגתו כראיה במשפט. המערערים מוסיפים וטוענים כי הסכם 1965 מזויף אף הוא והם מפנים בעניין זה לעדותה של המערערת 1 אשר סיפרה כי הסכם כזה מעולם לא נערך בין הוריה וכי החתימות על המסמך אינן חתימותיהם. והא ראיה, כך מציינים המערערים, כי שלוש שנים לאחר שנכרת לכאורה ההסכם הנטען, הגיש עבדאללה תביעה לבית הדין השרעי בה ביקש להכיר בהחזרת ח'מיסה לחיקו כאשתו וכן לקבלת צו ירושה המקנה לו רבע מעזבונה. מכל מקום, כך טוענים המערערים, גם אם המסמך קביל ואותנטי, יש בו כדי להקנות לעבדאללה זכות חוזית בלבד - התחייבות לעסקה במקרקעין - ולא זכות קניינית באשר הסכם 1965 מעולם לא נרשם. נוסף על כך מצביעים המערערים על סתירות בעדויותיהם של עדי חברת ששון אשר יש בהן, לטענתם, כדי לערער את אמינותם.

7.        חברת ששון מצדה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא וטוענת כי ההחלטה לפיה כתב ההסתלקות זוייף אינה מעלה או מורידה לעניין היותו של עבדאללה הבעלים של המקרקעין כולם מכוח הסכם 1965. לכן, כך לטענתה, ח'מיסה לא הורישה ולא יכולה הייתה להוריש למערערים כל חלק במקרקעין. חברת ששון מדגישה כי המערערים לא טרחו לרשום על שמם את זכויותיהם במקרקעין מכוח צו הירושה במשך למעלה מעשרים שנה למרות שידעו - כך נטען - על קיומו של כתב ההסתלקות. בכך יש כדי להעיד כי המערערים לא ראו במקרקעין חלק מירושתם והכירו בהסכם 1965. עוד טוענת חברת ששון כי אין ממש בטענות המערערים לפיהן היה על בית המשפט להורות על מחיקת רישומה כבעלים לאחר החלטתו בדבר זיוף כתב ההסתלקות. חברת ששון שבה וטוענת כי רכשה את המקרקעין בתום-לב ובתמורה מסעדיה שהייתה רשומה כבעלים של המקרקעין ובהסתמך על המרשם ומכל מקום, היא מדגישה כי בחנה את כל המסמכים הנוגעים למקרקעין טרם הרכישה וכי לא היה ברשותה כל מידע אשר רמז על כך שכתב ההסתלקות מזויף. על כן, טוענת חברת ששון כי אף אם כתב ההסתלקות מזויף, הסתמכותה עליו נעשתה בתום-לב. חברת ששון מוסיפה עם זאת ומעלה טענות גם נגד החלטת הביניים של בית המשפט קמא בנוגע לכתב ההסתלקות. לטענתה, לא היה מקום ליתן אמון בעדותו של הקאדי שבאנה בהתחשב בכך שהוא מכהן בבית הדין השרעי במזרח ירושלים, אשר לטענתה אינו מכיר בקיומה של מדינת ישראל ובהינתן המציאות הפוליטית בארץ לפיה כל מוסלמי שימכור קרקעות ליהודים "אחת דינו - מוות". לכן לטענתה הקאדי שבאנה היה אנוס שלא למסור עדות אמת. עוד טוענת חברת ששון כי המערערים לא פנו למומחה לכתב יד על מנת שישווה בין כתב ידו של הקאדי שבאנה לבין החתימה על כתב ההסתלקות והיא מדגישה כי קמ"ט רישום המקרקעין לא מצא במסמך כל פגם ולטענתה ניסיונו בתחום זה גדול משל הקאדי שבאנה. חברת ששון מוסיפה וטוענת עוד כי שגה בית המשפט באמצו את עדותה של המערערת 1 וזאת בהתחשב בסתירות הרבות שעלו בדבריה כמי שיש לה אינטרס מובהק בתוצאות המשפט.

8.        אשר להסכם 1965, חברת ששון טוענת כי משבחרו המערערים שלא להתייחס להסכם בכתב התביעה המתוקן שהגישו ומשלא הגישו כתב תשובה למרות שההסתמכות על הסכם זה צוינה כטענה מרכזית בכתב ההגנה מטעמה, צדק בית המשפט קמא בדחותו את טענותיהם לגביו. עוד טוענת חברת ששון כי מחומר הראיות עולה כי היה ידוע לכל שעבדאללה מעוניין למכור את המקרקעין וכי הוא נהג בהם מנהג בעלים יחיד לעיני כל זמן רב לפני שמכרם לריזק, והיא טוענת כי לא כך היה נוהג אדם שסוחר בקרקע שאינה שלו. עוד טוענת חברת ששון כי גם אם אכן כתב ההסתלקות זוייף, לא סביר להניח שעבדאללה טרח לזייף גם את הסכם 1965 והיא מדגישה כי מכל מקום בית המשפט קמא קיבל את טענתה שניתן להגיש את ההסכם כתעודה נושנה לפי סעיף 43 לפקודת הראיות ולכן היא טוענת שיש לראותו כמסמך שאמיתות תוכנו הוכחה. חברת ששון טוענת עוד כי הסכם 1965 נכרת טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין ועל כן, לפי דיני היושר האנגליים ובהתאם להוראת המעבר שבסעיף 166(א) לחוק המקרקעין, הסכם 1965 הקנה לעבדאללה זכות קניין שביושר העומדת לו גם לאחר חקיקת החוק ומכוחו קמים יחסי נאמנות בין המוכר לקונה. לכן, מרגע כריתת הסכם 1965 הפכו לטענתה ח'מיסה ויורשיה אחריה לנאמנים עבור עבדאללה.